לב סמילוביצקי

Lev Smilovitskiy

נולד ב-1925 ברצ'יצה. דוקטור להיסטוריה. עבד במינסק, משם עלה ארצה ב-1992. התגורר באלקנה שבשומרון, שם נפטר לאחר חמש שנים. היה אב לבן ובת, סב לארבעה נכדים וסבא רבא לאחת

הפצצות עפו בשריקה מצמררת

רצ'יצה ממוקמת בעומק בלארוס הדרומית, מרחק מאות קילומטרים מקו הגבול. לכן, כאשר התחילה המלחמה ב-22 ביוני 1941, איש לא יכול היה להאמין כי היא עלולה להיכבש. תחושת סכנה לא אחזה בנו. הציפייה הייתה כי מדי יום יתקבלו ידיעות על כך שהגרמנים הובסו ונהדפו אל מעבר לגבול. הרדיו חיזק את האשליה. אלא שאז החזית החלה להתקרב. כוחותינו, כוחות הצבא האדום, נסוגו ממינסק. פליטים ממערב בלארוס החלו לזרום דרך רצ'יצה, כשהם מספרים על הזוועות האיומות שחוללו הנאצים בדרכם.

בראש ובראשונה הרגו הגרמנים את הפעילים הסובייטיים, את הקומוניסטים ואת היהודים. חלק מההנהגה המפלגתית והסובייטית חשה בסכנה המתקרבת ועודדה את היהודים לעזוב מבלי לחכות להוראות מלמעלה. ידוע לנו כי שרה רבינוביץ', יושבת ראש המועצה העירונית של עובדי ההשכלה, עברה בין הבתים, שכנעה, המריצה והזהירה כי הגרמנים יורים תחילה דווקא ביהודים. לא הכרנו אז את המושג רצח עם, אך דובר על כך שהגרמנים לא מרחמים על יהודים.

היו גם דיבורים מסוג אחר. מול ביתנו חי אדם בשם גורביץ', יזם שהתעשר בתקופת הנא"פ ('מדיניות כלכלית חדשה'), רושש על ידי השלטון הסובייטי ומאד לא אהב אותו. גורביץ' היה מסביר כי הגרמנים הם עם תרבותי, ומזכיר לכולם את שנת 1918, כאשר הגרמנים הגנו על היהודים מפני הכנופיות של בולאק-בלכוביץ' בפולסייה.

שלוש פעמים במהלך הקיץ השתררה בהלה ברצ'יצה. נפוצו שמועות שקו העורף נשבר וכי הגרמנים מתקרבים ועל כן יש להימלט. האנשים היו תופסים את הרכוש שלצדם באותו רגע ונסים אל לוייב בכל דרך. דוברה, עגלת משא, פסי רכבת או שתי רגליים. קרובי משפחה שלנו בשם כגנוביץ' - אב, אם, בת גדולה עם שני ילדים בגילאי שנה ושמונה חודשים, ובת צעירה עם תינוק בן חמישה חודשים - עלו על אחת הדוברות. הדרך אל דנייפרופטרובסק לא הייתה קצרה. המסע נמשך שתים-עשרה יממות. עודם מתקדמים במים ומפציצים גרמניים החלו לטווח את הדוברה. פיצוץ וגל שבא אחריו הפכו את הדוברה. הכגנוביצ'ים שרדו בנס והגיעו לדנייפרופטרובסק.

קרובי משפחה קלטו אותם כשאחת מהבנות הציגה למושל הצבאי מסמך המעיד כי בעלה משרת בצבא. המושל ניאות להעניק להם תעודה זמנית ואישור להמשך הפינוי. את שארית הדרך עשו בקרונות מלט. לאחר עשרה ימים נוספים הם הגיעו למחוז קורקנסק. הייתה זו המשפחה היהודית היחידה בקולחוז 'אוקטובר'. טטיאנה כגנוביץ' נבחרה למזכירת ארגון הצעירים הקומוניסטי והייתה אמונה על ארגון התרומות לקרן ההגנה. בעלת הבית בו התגוררו אמרה שהפחידו אותם כי היהודים באים אבל סיכמה "אתם הרי טובים יותר מאתנו!"

אבי, מוטל-בורוך, היה עגלון ולכן היה ברשותו סוס. בעבר הסיע נוסעים בעגלה, אך כשהוטלו מסי ענק על עסקים אלה הם למעשה חוסלו ואבא נאלץ לעבור לתחום המשאות. חול, בולי עץ ומעמסות אחרים - בכל זה הותר עדיין לסחור.

במשפחה החל דיון האם להתפנות או להישאר. אמי ליזה אמרה "צריך לעזוב! צריך וזהו". היה לה אופי לאמא. אבא התנגד. "לעזוב את כל מה שהושג בעמל הקשה"? שאל אותה. אך אמא השיבה "תישאר! אני לוקחת את הילדים והולכת לבד, ברגל".

מלאו לי אז 16 שנים, גיל שבו הכל מתאהבים. באותה התקופה מצאה חן בעיניי מאד השכנה שלנו, לליה ז'ז'נקו. לליה ידעה גרמנית. היא הצטיינה בלימודים והיו לה קרובי משפחה במדינות הבלטיות. הוריה עברו דיכוי על ידי המשטר והיא חונכה אצל קרובי משפחה. הייתה זו אהבת נעורים שנצרתי בלבי. ביום עזיבתנו את רצ'יצה בדרך ללוייב, צעדנו ברחוב הראשי, רחוב סובטסקאיה. אבא אחז במושכות העגלה ואנחנו הלכנו בצידה. באותו רגע בדיוק לליה עברה בצדו השני של הרחוב. היא עצרה והסתכלה בנו יוצאים מן העיר. התביישתי וחשתי שהמעמד היה מאד לא נעים.

המצב בלוייב היה שקט, ואנחנו התארגנו לחזור לרצ'יצה. כל כך רציתי לשוב שהקדמתי את ההורים והתלוויתי לאחד מבני המשפחה הרחוקים. צעדתי אתו ברגל ששים קילומטר. לראשונה בחיי הלכתי מרחק כזה. רגלי דאבו והגב נשבר, על אף שעשיתי את הדרך בלי לשאת דבר על גבי. הגעתי הביתה, פתחתי את הדלת וראיתי צלוחית ריקה ולידה גופת חתול. היה זה החתלתול שלנו, אותו שכחנו לקחת אתנו בבורחנו. החתול מת ברעב. תחושת גועל ומועקה הציפו אותי.

ההורים הגיעו זמן קצר לאחר מכן. פרק זמן נוסף חלף בסיומו הגרמנים אכן שברו את קו החזית. הם הגיעו אל פאריצ'י, ואני ראיתי לראשונה חיילים ומפקדים מהצבא האדום שנמלטו מהכיתור הגרמני. הם לא היו מסודרים ונקיים, כפי שחיילים אמורים להיראות, אלא כאנשים מרופטים ומעונים, צהובי-זקן ומלוכלכים. שאלתי את עצמי איך ולמה הם נראים כך. התמונה נחקקה בזכרוני כך שעד היום אני רואה אותה לפני באופן ברור מאד. את אחד החיילים האכלנו והוא המשיך בדרכו.

אחרי מספר שבועות שוב פרצה בהלה. הפעם לאיש לא נותר ספק כי הגרמנים יכנסו לרצ'יצה. אמא התעקשה בנחרצות על פינוי. אני ואיסאק בביצקי, חבר מבית הספר, רצינו להירשם ל'גדוד ההשמדה' ומשם להגיע לחזית. אנו אמנם דחקנו את עצמנו אל התופת אלא שאמא סירבה להקשיב. "אתה לא תיסע" אמרה לי. "אם תיסע, כולנו נשאר, ואתה תהיה אחראי לאבדן משפחתך! אתה!" אני זוכר כמו היום את התאריך - 16 באוגוסט 1941. חובת הציות להורים גברה. נכנעתי לרצון אמא.

סבתא בסיה סמילוביצקי, אמו של אבא, נותרה לשמור על הבית. בה, כך חשבנו, לא יפגעו הגרמנים. איש לא העלה בדעתו שאנו נפרדים לתמיד. בתום המלחמה נודע לנו כי אותם יהודים ברצ'יצה שמסיבות שונות לא עזבו את העיר, נהרגו בידי הנאצים ועוזריהם כבר בנובמבר 1941. את סבתא בסיה דחפו אל מרתף ביתה וצפו בה גוססת במשך כמה ימים. את אחיו של אבי, יודקה סמילוביצקי, רתמו למזחלת במקום סוס. אשתו חיה הוכרחה להצליף בבעלה עם שוט. כשסירבה, נורה יודקה לעיני המשפחה ואילו היא נשלחה לכלא. ביום למחרת ניסה בנם בן החמש, ליובושקה, להעביר לאמו צרור מצרכים. הוא נורה על ידי זקיף.

אנו כאמור ברחנו בטרם פורענות. לקחנו את הנחוץ לנו בלי מותרות. למשל מעיל פרווה - ששרד איתנו את כל הפינוי - ואותו רכשנו ב'סחר חוץ' תמורת טבעת האירוסין המוזהבת ושעון הזהב של אמא. היא קיבלה עבורם שני שקי קמח ומעיל הפרווה. כששבנו מהפינוי, אמא מכרה את המעיל וקנתה פרה.

השיירה שלנו הייתה האחרונה לעזוב את רצ'יצה. במקביל לעזיבתנו פונה גם מפעל הלבד. כשעברנו דרך גומל, שהיה המחוז האחרון ברפובליקה שטרם נכבש, נתקלנו רק בחורבות. העיר כבר לא הייתה. הדרך הופגזה ללא הרף. מדי חמישה-שישה קילומטרים היה נהג הקטר עוצר את הרכבת. כולנו היינו נמלטים ממנה ומשתטחים על הארץ. המטוסים היו עטים עלינו מן השמים ומפציצים. כשנסתיימה ההתקפה היו השורדים נאספים שוב לרכבת. זו המשיכה בדרכה עד לפעם הבאה, וחוזר חלילה. הנהג היה בורח ראשון והיתר אחריו. הפצצות עפו בשריקה צורמת, מפחידה יותר מכל פיצוץ. צמרמורת מקפיאת נשמה לפתה אותנו בכל התקפה מחדש. מאוחר יותר התברר כי הגרמנים פיתחו בכוונה פצצות אוויריות עם זנב כדי לחולל השפעה פסיכולוגית.

המשכנו לכיוון אוקראינה, אל בכמץ' וצ'רניגוב. לאחר מכן שינתה הרכבת כיוון ופנתה אל פנזה דרך מוסקבה. שם, בתחנת הרכבת של סורה (שנקראה כך על שם הנהר), הורדו הפליטים מן הרכבת ויושבו. אנחנו נשלחנו לבית של אחד מעובדי רכבת, ממש מול התחנה. אבא מצא עבודה כסבל ואני הלכתי ללמוד בכיתה ט'. יחד היינו יוצאים לשדה לאסוף שיבולים.

שיירות רבות מספור של רכבות עברו דרך תחנת סורה, בדרכם ממוסקבה אל קויבישב. לשם התפנו הממשלה וארגונים ממלכתיים חשובים, בראשם הנקוו"ד והנקג"ב. היה זה אוקטובר 1941 והגרמנים הגיעו עד סמוך מאד למוסקבה. פינוי הדרגים הבכירים ממוסקבה כמו גם עצם התקרבות הגרמנים אל העיר הממו אותי. בחורים צעירים התגייסו למיליציות ולגדודי ההשמדה או התנדבו לצבא האדום, ואילו כאן, אלופי משנה מתפנים אל העורף. איך יכול להיות?! שאלתי את עצמי בחרדה.

בחורף 1942 ראינו לראשונה תושבים מפונים מלנינגרד. הם הועברו על פני הקרח של אגם לדוז'ו והיו מותשים לחלוטין. נערות בנות 18-20 נראו כמו זקנות ואיבדו לגמרי את הבושה, עד כדי עשיית צרכיהן על רציף הרכבת.

בסורה היה רעב ולפיכך החלטנו לעבור אל בשקיריה. נסענו לשם בקרון בקר, עם קבוצת חיילים. בבשקיריה היה מפקד ממוצא בלארוסי בשם קלינין. כשגילה שאנו מארץ המוצא שלו, שיכן אותנו בסמוך אליו. אחר כך הגענו אל תחנת טוימזה, כ-70 קילומטר מאופה. באיזור פותחה, כפי שקראו לכך אז, באקו שנייה. היה שם מרבץ בשקירי טבעי בעל ערך ניכר. בבשקיריה היה מחסור רב באנשים לכן התקבלנו בזרועות פתוחות.

אל טוימזה הגיעה גם משפחתו של חברי איסאק בביצקי. שם נרשמנו כמתנדבים לחזית. ההורים דיברו על ליבנו וניסו לשנות את דעתנו לבל נתגייס. "מוקדם לעזוב את הבית בגיל 17 ועוד אל מטחנת בשר שכזו" אמרו ההורים. אבל אנחנו התעקשנו. "לחזית וזהו". המשפחות ליוו אותנו לתחנה. הרכבת לא הייתה אמורה לעצור, אלא רק להאט על מנת שהנוסעים יקפצו עליה בעודה מתקדמת. כשהגיעה, ההמון הסתער על הדלתות, כל אחד על פי כוחו. גם אנו נדחסנו אל הקרונות ורק כשהרכבת האיצה הבנתי שלא הספקתי לומר שלום להוריי. יצאתי למלחמה בלי פרידה ראויה. לא ראיתי את הוריי במשך כל המלחמה. תמונת הניתוק המהיר בתחנה עלתה לנגד עיניי לעתים קרובות.

את זכרונותיו של לב סמילוביצקי רשם בנו ליאוניד