לוסיה שַאחמוּרוֹבַה

היה זה פחד יהודי, הפחד להיות יהודי...

ב22 לנובמבר, שנת 2004, פתח מוסד ההנצחה הישראלי "יד ושם" גישה מקוונת לרשימה של שלושה מיליוני יהודים מתוך ששת המיליונים אשר נרצחו בימי שואת יהודי אירופה. רשימה ארוכה כמו הנצח של אלה שנמנעו מהם החיים... כמאה מהשמות ברשימה זו – שארי בשרי, קרובי משפחה ישירים של הוריי, מוישה והינדַה שטיינברג. שם הנעורים של אימי – לוּזִיס. הוריה – יוֹסל-יֵחִיל (*יוסף יחיאל) ושפרִינצַה לוזיס. הם היו בני 64 ו-65 בהתאמה, בראשית המלחמה. היו להם ארבעה בנים נשואים ושלוש בנות נשואות. לכולם היו ילדים. לבעלים ולרעיות – הורים משלהם, אחים, אחיות, אחיינים: משפחה ענקית אשר התגוררה במספר עיירות באוקראינה.

... ושוב חוזר לו הזיכרון אל אותה התקופה בה נדמתה לה העיירה לעיר, ושירי הערש הושרו רק ביידיש.

השטעטל ימפול, בו התגוררה משפחתי – אבא, אמא, ושלוש ילדות בגילאי שבע, שלוש ושמונה חודשים - היה לפני תחילת המלחמה קרוב אל הגבול, וכבר זמן מה שיהודי פולין הכבושה עברו דרכה בהמוניהם. בעיירה ניצבה יחידה צבאית, ויהודים ואוקראינים חיו בה בצוותא. היהודים היוו שם רוב האוכלוסייה. אמא ואבא עברו ליפמול מליאכובץ כאשר אני נולדתי. כאן הייתה לאבא יותר עבודה, הוא היה שען, ולכל אנשי הצבא היו שעונים אשר נזקקו לתיקון מזדמן. היה לנו בית גדול ויפה של מספר חדרים, עם מבוא רחב, ריהוט נאה, ועץ ירוק עלים נטוע בחבית שניצבה בחדר המרכזי. באותו החדר ממש, לצד החלון הפונה אל הדרך הראשית, ניצב גם שולחן העבודה של אבא. הדלת הפונה אל הרחוב הייתה גם היא באותו חדר, ליד שולחן העבודה, כך שלקוחותיו של אבא, אותם בעלי השעונים הלא התקינים, היו נכנסים מצד הרחוב ומוצאים את עצמם הישר לצד שולחנו. אבא הרוויח לא רע, וחיינו טוב. לא חסר לנו דבר.

המלחמה פרצה כרוח סערה אל חיינו הנוחים והמסודרים – גירשה אותנו מבתינו, גזלה את רכושינו, והוליכה אותנו ברחביה של הארץ הענקית בחיפוש אחר הצלה מן המוות אשר לפתחנו. ואין זה נכון שפינוי האוכלוסייה היה מאורגן, כפי שכתבו אחר כך העיתונים הסובייטיים. יתכן כי עבור המפקדים, בכירי המנגנון, הקומיסרים הצבאיים ובני משפחותיהם הפינוי אכן נחזה מראש, ואפילו אורגן במידת מה, אבל אנחנו, פשוטי העם היהודיים, לא נכללנו בארגון זה. יחד עמנו נסו עוד רבבות ומאות אלפים של בני אדם, על הדרכים-לא-דרכים שלא היה להם קץ, מפני אותה רוח סערה אשר גירשה מבתיהם את האנשים הפשוטים בפחד מפני כיליון.

לכן, כנראה, נחרט בזיכרוני אותו הפחד הראשוני, פחד של חוסר ידיעה, של אין מוצא – מה לעשות, אל מי לפנות לעזרה. כמה ימים לפני תחילת המלחמה אבא גויס לתחנת הרכבת שבעיירה, לעבודת פריקה כלשהי, ואמא נותרה לבדה עמנו, שלוש הקטנטנות. היא התרוצצה בחדרים כאחוזת טירוף, פוכרת ידיה בייאוש וקוראת אל אבא בקול: מוישה, איפה אתה, מה לעשות?

לפתע חטפה מן הארון ציפית, דחפה לשם בגדי ילדות לרוב, בידה האחת תפסה את הקטנה, מאניה, ביד השנייה אחזה בידה של פייגה בת השלוש, צעקה לי "בואי אחרי!", ויצאנו בריצה אל הרחוב. שם כבר חיכתה לנו עגלה עם עגלון. מתי הספיקה אמא לתאם איתו? אמא השליכה לתוך העגלה את הציפית שלה, הושיבה אותי ואת פייגה, התיישבה עם מאניה ונסענו אל ליאכובץ. הייתה זו העיירה הסמוכה, מרוחקת מזו שלנו כ-12 קילומטר, ונדמה היה לאמא, כנראה, ששם מצפה לנו ישועה.

כאשר הגענו אל מקום ה"ישועה" הזה, אל ליַאכוֹבֵץ, כבר היה שם גרוע בהרבה מאשר בימפול. רעם ההפצצות הקרובות וזעקות של אנשים מפוחדים... אותנו, את הילדים, השכיבו בכל זאת לישון, אבל המבוגרים דיברו כל הלילה, התדיינו, בכו, התפללו...

בדאגה צפינו בדרך המלאה המוני פליטים בורחים. האנשים נסו מהסכנה המתקרבת, נתפזרו לכל עבר: דרומה, מזרחה... לפתע צעקה אמא בקול לא לה "מוישההה!!", ואנחנו ראינו בתוך גל האדם את אבא! מחייך, גבוה, יפה, עם איזו חבילה באמתחתו, צעד מתוך ההמון ישר אל סף ביתנו. עודו מחייך, סיפר כיצד התקרבו הגרמנים אל תחנת הרכבת של ימפול, וכיצד שוחררו כולם בשל החשש מכיתור כדי להספיק הציל את משפחותיהם. משלא מצא אותנו בבית, הבין שאנו בליאכובץ.

דרך לנסוע כבר לא נשארה לו והוא צעד ברגל ממש אל סף בית המשפחה שבליאכובץ. ובאמתחתו היה עוף מבושל, אשר הוכן בחופזה ונעטף במטלית. הם התחבקו, בכו וצחקו מאושר ובגלל העוף הזה. אמא הרי חשבה שאבא הביא את הקופסא.

תחת סף ביתנו שבימפול, קבורה הייתה קופסא ובה שעונים יקרי ערך, לימי הדחק. אך משהגיעו ימים אלה שכחה אמא את הקופסא, ואבא, אשר היה בטוח כי אמא לקחה אותה, לא בדק מחוסר הזמן אם עודנה קבורה שם או לא. כך נותרנו ללא חפצים, ללא כסף, ללא דברי ערך. אבל היה לנו אבא. אבא היה מבני ליאכובץ. כאן הכירו אותו היטב בוועד-הפועל העירוני. לבקשת אמא הוא רץ לשם להשיג עגלה, וחזר חיש מהר בכלי רכב, אוטובוס קטן וסגור. הוא פתח את הדלת והתחיל לקרוא לכולם פנימה. "שבו, יש די מקום לכולם!". אבל סבא ענה וחזר בעיקשות "סעו, סעו, אנחנו לא יכולים לנסוע. צריך לטפל בסימה". כבר אי אפשר היה לחכות עוד, ואנו יצאנו לדרכנו. יותר לא ראינו את קרובי המשפחה. ואת מה שעלה בגורלם גילינו רק בסוף המלחמה ולאחריה.

חצי שעה לאחר צאתנו, ממש אחרי שהשארנו מאחורינו את ליאכובץ, איזה בכיר מקומי לקח מאתנו את כלי הרכב. כנראה שזה היה אחד מאותם העובדים הממונים שזכאי היה ל"פינוי מאורגן", ובגלל שאבא קיבל את הרכב בטעות או בגלל התעקשותו. אותנו השליכו לתוך עגלה בה כבר ישבו זקן לבן זקן ועיוור ובתו המבוגרת שישבה על המושכות, מוטלים היו כמה שקים עם חפציהם, ועכשיו – גם הציפית שלנו. אבא תפס את המושכות ואנחנו נסענו קדימה, מתמזגים אל תוך שיירה ארוכה של עגלות כאלה ממש, עמוסות ארגזים, שקים, מזוודות, זקנים וילדים. הצעירים הלכו לצד העגלות, כדי להקל על הסוסים. לאן נסענו, לאן צריך היה לנסוע? זאת הורינו לא ידעו, כפי שלא ידע זאת יתר המון הפליטים העצום. לאיש לא היה ניסיון, לא היה מושג, לא היה ידע כדי לחזות את אשר נשקף לנו ולהבין כיצד לפעול. רק דבר אחד היה ברור: חייבים לברוח מפני הגרמנים... ללא שום הכוונים, שום סיוע, שום הסבר מהממשלה או מפיקוד העורף – אם בכלל היה קיים כזה במדינה באותם הימים. המון חסר צורה של רבבות פליטים, אשר הופקרו לרחמיהן של תהפוכות המלחמה ממש בראשית הפלישה... נסענו, מותירים אחר גבינו את השמש, את רעש המטוסים, את רעם הפצצות המתפוצצות אשר נישא אלינו בגל קולי כבד, ואת העשן השחור, ענן סמיך שהזדחל מן הארץ לשמים. לעתים היינו נעים בלא בדרך, לעתים נוסעים דרך היער, לעתים בשבילי חצץ מאובקים, חגנו והיה שחזרנו למקומות בהם כבר היינו. היינו נקלעים להפצצות ומוצאים מקלט תחת עצים, בגאיות, בשדות שלא נאספו, בערימות חציר. לאחר כל הפצצה, הלך מספר האנשים והתמעט, ואחרי אחת הפעמים, לא שבו גם הזקן שלנו ובתו. חיפשנו אותם, חיכינו, אך הם לא באו. היו פעמים שמצאנו את עצמנו במקומות ישוב אליהם כבר נכנסו הגרמנים, ואוקראיניות רחמניות דחפו לידינו חתיכת לחם וכמה מלפפונים בעודן מגרשות אותנו ב"תתחפפו, הגרמנים אצלנו".

היה מפחיד מאד. היה זה פחד יהודי. הפחד להיות יהודי. הוא ולא אחר רדף אותנו בדרכי הייסורים.

כמה מטרים לפני העגלה שלנו נעה משאית איטית, שבאחוריה ישבו אישה ושני ילדים, בני אחד עשרה ושלוש עשרה – אם ושני בניה. רסיס שהגיע מאחת מן הפצצות שהתפוצצו סביבנו הרג את אחד הילדים. זעקות איומות, צווחות, בכי, צהלת סוסים מבוהלת, התרוצצותם של בני אדם שפחד חייתי אחזם... וכאשר שכחה ההפגזה, קברו את הילד ביער. האם הרצוצה והאח נתלשו מהקבר והובלו אל המשאית. האח הצעיר כבר הניף את רגלו כדי לעלות אל אחורי המשאית, ובאותו רגע פיצוץ נוסף הרעיד את הסביבה, ורסיס מן הפצצה הרג גם אותו... בהפוגה הבאה בין ההפגזות נקבר גם הוא: באותו היער, באותו הקבר...

האם המנותקת, המאובנת, הקפואה, נגררה שוב מן הקבר אל הרכב, אל הדרך. ועל הדרך צעדו להם וצעדו חיילים, הולכים איתנו מזרחה. והנה זעקה לא-אנושית כיסתה את קול השאון הכללי והגיעה לאוזני כולם: "יאשההה!". הייתה זו האם שראתה את אבי ילדיה ההרוגים, את בעלה. הוא נסוג יחד עם היחידה הצבאית שלו... אחר כך אמרו שהיא הלכה יחד עם בעלה אל החזית. אבל החיילים הלכו הרי לכיוון המנוגד מהחזית. אולי אל הנצח?

חודשי נדודינו עברו. רעבים, עוטי סחבות, מפוחדים ומוכי כינים, נסנו מהמוות הרודף אחרינו, ומקץ שלושה חודשים הגענו בעגלתנו אל העיר צֵ'רקַסי (שם זה נחקק בזיכרוני לכל החיים). כאן נקלענו לגיהינום של ממש. היינו צריכים לצלוח אל גדתו השנייה של נהר הדנייפר, אך אחרון הגשרים שעל הנהר הופצץ זה עתה וההפצצה המשיכה. סופת המוות הסתערה מן השמיים ארצה בגלים של ברזל, ומנוס ממנה לא היה. כאשר הצלחנו להרים את ראשינו, ראינו רק פצצות נוחתות דרך שלדי הבתים שנותרו לעמוד. מצאנו מחבוא היכן שיכולנו ואיך שיכולנו. רצנו מבית לבית, מעץ לעץ. אני אוחזת בידה של פייגה, אמא נושאית בידיה את מניה התינוקת, אבא, כרגיל, משגיח על הסוסים. עד עכשיו איני מבינה איך שרדנו, איך מצא ואסף אותנו אבא.

היה צריך להגיע אל היער בגיחות. שם היה גשר המושיע על נהר הדנייפר, גשר שהחיילים שיקמו פעם נוספת. הוא ניצב על חביות ריקות והיה ארעי מאד, מתנדנד, צר. סטייה קטנה ימינה או שמאלה והעגלה או המכונית נושאות הפליטים היו צוללות אל מי הנהר הקרים. הגשר עצמו קרס גם הוא מספר פעמים. ושוב ושוב היו החיילים מקימים אותו מחדש. אבל דרך אחרת לא הייתה. תור ענק ניצב לפני הגשר, מורכב מעגלות, מכוניות ובני אדם, תור אשר נעשה למטרה חיה עבור המפציצים הגרמניים. אבא הצליח להעביר את העגלה שלנו ואנחנו הגענו אל העבר השני...

לאחר ארבע חודשים של מנוסה, בהם סבנו וחגנו בדרכים מסוכנות, ונקלענו לא אחת – מחוסר ידיעה – אל ישובים שכבר היו תחת שליטה גרמנית ונחלצנו משם בנס בזכות התושייה של אבא, הגיעה סוף כל סוף עגלתנו - שהתפרקה ותוקנה כבר עשרות פעמים - אל העיר וורונז'. כאן לראשונה נתקלנו ביחס כלשהו מהשלטון. הפליטים חולקו לרכבות – צפונה ודרומה. אנחנו היינו עוטי סחבות, יחפים, וקפואים כבר נוכח החורף המתקרב, ולכן בחרו הורינו את הדרום – את מרכז אסיה, ארצות החום. כאן התחיל הפינוי ה"מאורגן" שלנו. הרכבת מוורונז' הייתה לנו למקלט זמני מהקור והזוהמה. משפחתי קיבלה תא נפרד עם ארבע מקומות ישיבה – מדפי עץ. אחרי מה שחווינו, היה זה פאר.

אלא שלא נתמזל מזלנו להתרווח ארוכות ברכבת נוחה זו. התברר כי גם זו לא יועדה לנו, ונדרשה על ידי אלה שהיו בדרגים רמים מאתנו. אנחנו הועברנו לתוך "טֶפּלוּשקה" – אחד מקרונות המשא שנועד במקורו להעברת בקר, קרון נטול מדפים. בלילות מי שיכול היה, ערך לעצמו מצע על הרצפה, היכן ואיך שהיה יכול. אבל גם רכבת הבקר לא הייתה לנו נתיב "אקספרס" אל חיי השלום. בדרך הכה ארוכה ומסוכנת עדיין אל חיים בהם אין הפצצות, הועברנו עוד פעמים רבות מ"טפלושקה" אחת למשנתה, עד אשר הגענו סוף סוף אל ארצות החום.

אבל ממש לפני ההגעה לטשקנט, התחילו לרחוש שמועות בין הקרונות: העיר מלאה עד אפס מקום ולא מקבלת עוד פליטים. היה זה מפחיד: טשקנט, נווה מדבר של חום ושל אור שמש, המצופה והמיוחלת – לא חפצה לקבל אותנו. רבים בכו והכול התלבטו, שמא לצאת או להמשיך הלאה בנסיעה? הגורל הכריע עבורנו – פייגה חלתה באון מסוכן: פריחה, חום גבוה, ואנו הורדנו מהרכבת. ברחבת התחנה באמת לא היה מקום לדרוך – אנשים עמדו, שכבו וישבו על שמיכות פרושות, על סמרטוטים, וגם סתם על אדמת העפר הסדוקה מיובש. ילדים צעקו, בכו, התרוצצו, הלכו לאיבוד, ביקשו מזון ומים.

פייגה הוחשה לבית החולים ואמא נשארה שם אתה. אני ואבא ומניה חזרנו אל רחבת התחנה. תושבי העיר הסתובבו בין הפליטים – אוזבקים, רוסים, יהודים – שאלו בנוגע לחדשות, בחרו לעצמם דיירים. אותנו אסף יהודי אדמוני מבוגר. הוא דיבר ארוכות עם אבא, ואחר כך הוביל אותנו אל ביתו. הייתה לו חצר ארוכה ובית עם אכסדרה ולה דלתות רבות – כל דלת מובילה אל חדר נפרד, כולם כבר תפוסים על ידי איזו משפחה. אנחנו לנּו באחד החדרים בהם הייתה מיטה. אשת בעל הבית, אישה טובת לב ושופעת חום, הציעה את מיטתנו, ואחר כך גם האכילה אותנו, תוך שהיא מסתכלת בנו ברחמים ומנגבת את דמעותיה.

ובבוקר הלכנו כולנו אל בית החולים, לבקר את אמא ואת פייגה. הלכנו לשם ברגל מדי יום כדי להתראות, לספר אלה לאלה איך עבר היום, להתייעץ בנוגע לעתיד. בעל הבית האדמוני ייעץ לנו לעזוב את טשקנט משום שהעיר מלאה בפליטים ואבא יתקשה להשיג לעצמו עבודה. אבל הוא חשש יותר מכך שאנחנו, היחפנים, נשאר לחיות אצלו.

כשפייגה שוחררה מבית החולים, נשא אותה אבא על ידיו כל הדרך, והיא, ילדה בת שלוש אך יודעת כבר תהפוכות, שאלה "לאן אתה לוקח אותי טאטע, איפה הבית שלנו?". אמא רק בכתה במקום לענות, ואבא חיבק חזק יותר את הבת המודאגת, החקרנית