מיכאיל איליין

מיכאיל איליין נולד ב-1929. בין השנים 1941-45 נמצא בפינוי בקזחסטן.
מאז 1959 התגורר בצ'רניגוב (אוקראינה). מאז 2002 גר בעיר רוסטוק, גרמניה. אב לשני בנים

חרט בן 13

ילדותי שלפני המלחמה עברה עליי בעיירה קומארין שבחבל פולסייה של בלארוס. הייתה זו עיירה קטנה על גדת נהר הדנייפר, מוקפת מכל עבר יערות ואגמים. מאז ומתמיד ישבו העיירה יהודים. היו לנו שם קרובים רבים. בראשם עמד הסבא, אביו של אבי, שהיו לו 10 ילדים. חיינו בבית עץ גדול אחד של סבי. כאן חיו עו שני ילדיו עם משפחותיהם. בחגים הסובייטיים וכן בחגים יהודיים אחדים כל קרובי המשפחה התאספו בביתנו הגדול. כ-2- עד 30 איש נסבו אל השולחן. אנחנו, הנדים הרבים, מאוד אהבנו את סבא ועמדנו בתור כדי להגיע לחדרו. בחדר של סבא היה תנור חימום גדול, ביידיש קראו לו 'גרובע'. בחורף נעים היה לעמוד לצד סבא ליד התנור ולהתחמם. יום אחד, כאשר עמדתי קרוב לחלון התנור, בגדיי התחילו לבעור. הסירו אותם ממני במהירות והאש שאחזה בהם כובתה.

תחילת המלחמה זכורה לי במיוחד. כרגיל בקיטץ, אני יחד עם עוד ילדים היינו ליד האגם. אחדים מהם רחצו במים, אחרים דגו דגים או שטו בסירות. לפתע הופיעו בשמים מטוסים. לנו היה זה בבחינת חידוש: עד אז לא ראינו אותם מעולם. הבטנו בהם בהתפעלות ובשמחה. לפתע התחיל ליפול משהו מהמטוסים ולהתפוצץ במים. לא פחדנו. יתרה מזה: שמחנו, כי על פני המים צפו דגים מהוממים ואנחנו אספנו אותם. המטוסים המשיכו בטיסתם הלאה, כנראה על מנת להפציץ את קייב. רק אחרי שבעיירה התחילו לצעוק "מלחמה, מלחמה!" הבנו שאכן המלחמה החלה.

אבא מיהר ללשכת הגיוס ומיד ויצא כמתנדב לחזית. אמא נשארה לבד עם שלושה ילדים. אני הייתי הבוגר מכולם – כבר מלאו לי 11 שנים, אחותי הייתה בת 8 ואחי בן שנה וחצי. עד מהרה עלתה השאלה בדבר הפינוי. סבתא וכמעט כל קרובים מו הצד שלה סרבו לעזוב. וכולם נספו.

עמדנו לצאת, אבל לא השגנו סוס. נתנו לנו עגלה ושני שוורים.אתם הגענו עד לגשר שעל הדנייפר. אז עטו עלינו מטוסים גרמניים, הטילו פצצות אבל לא פגעו בגשר. איך שעברנו את הגשר הוא פוצץ על-ידי כוחותינו על מנת לעכב את התקדמותו של הצבא הגרמני. הוטל עליי להיות האחראי הבלעדי על ענייני השוורים: ביום נהגתי אותם, ובלילה הייתי מוציא אותם למרעה. השוורים היו אטיים מאוד בתנועתם. לא הייתה ברירה אלא לחפש להם תחליף. לידנו הובילו מזרחה המון ראשי צאן: פרות, כבשים וסוסים. קנינו סוס – גדול וחזק. מה שלא ידענו הוא שהסוס לא היה מאולף די הצורך לרכיבה. וגם אני לא הייתי בעיניו בעלים "סולידי" די הצורך. פעם אחת הסוס הפסיק להישמע לי והתחיל להריץ את העגלה שלנו במהירות עצומה. קשה לדמיין, מה היה עולה בגורלנו אלמלא שני חיילים שהצליחו לבלום אותו בסופו של דבר. עם הסוס הזה הגענו עד לעיר סטארי אוסקול אשר במחוז קורסק. שם מיד עלינו על קרון משא של רכבת שהסיע אותנו לאסיה המרכזית.

נסענו זמן רב. בדרך היו מפציצים אותנו מעת לעת, בכל פעם היינו עוזבים את הקרונות בריצה, מתחבאים, אחר כך חוזרים ונכנסים לקרונות וממשיכים בנסיעה. בתחנות, אמא הייתה רצה להביא מים ומזון.

בסופו של דבר הגענו לתחנת יאניקוּרגאן בקזחסטן. הפנו אותנו לקולחוז שאיחד שני כפרים קטנים. בהיותי הגבר הבכור במשפחה הפכתי גם ל"מפרנס". יצאתי לעבוד בחפירת תעלות להשקיית שדות. וכך הרווחתי 36 קילו חיטה! את גרעיני החיטה טחנו באופן ידני, בעזרת שני אבני רחיים. את החומר הטחון היינו מבשלים במים רותחים, וכך הייתה מתקבלת ה"זאטירוּחה". מוצרי מזון אחרים לא היה לנו. אמא נאלצה למכור את כל שארית החפצים ודברי הערך כדי להזין איכשהו את הילדים.

ובאשר אליי, גם אני מצאתי הזמדנות נוספת להשיג אוכל. שכן קזחי זקן היה מזמין אותי לצאת אתו ל"צייד". היה משיב אותי יחד אתו על החמור והיינו נוסעים למקום שבו היה פעם כפר שנחרב, כך מספרים, ע,י חיל פרשיו של בוּדיוני. היו במקום הזה בארות שיבשו, וארנבים רבים התרוצצו מסביב. אחדים מהם היו נופלים לתוך הבארות ולא יכלו לצאת מתוכם. הזקן היה מוריד אותי לתוך באר עם חבל, ובמקל שהו היה נותן לי, הייתי הורג את הארנבים, ולאחר מכן הייתי מעלה אותם למעלה. מסביב היו רושפים נחשי צפע, היה מסוכן מאוד. אבל עשיתי את הדרך הזאת פעמים רבות כי ידעתי שכך גם אנחנו נזכה במעט בשר ארנבות.

רעבנו מאוד. וכך, בהזמנתה של אחת מאחיותיה של אמא בתחילת 1943 עברנו לעיר אקמולינסק. השתכנו בצריף שבו אחסנו קיזיאק, לבנות מיובשות של זבל בקר המשמשות להסקה. אני, אז כבר בן 13, מיד התקבלתי כחרט למפעל צבאי. היה זה מפעל קומביינים שפונה ממליטופול ושיצרו בו כאן פגזים לתותחים. אולצמות הייצור היו עשויים קרשים, אבל בתוך האולמות היה חם בכל מזג אוויר בגלל המכונות העובדות, הברזל הלוהט ונסורת חמה. עבדו שם 12 שעות ביממה ללא ימי חופשה; היו משמרות יום וגם משמרות לילה.

כאשר למדתי את מקצוע החרט קרה לי המקרה הבא. המנחה שלי החליט להתחתן. לצורך זה היה עליו לצאת מהעבודה לפחות ליום אחד. אבל לא נתנו לו את יום החופשה המיוחל. אז החליט להתחכם. הוא ביקש ממני שאפעיל את המכונה באופן פתאומי על מנת שידו תינזק נזק קל כלשהו. הוא כיווה לקבל שחרור מעבודה, ימי חופשה, ובזמן הזה להתחתן. אבל הוא לא קיבל את ימי החופשה, חרטים אחרים גינו את "חוסר הזהירות" שגיליתי ואני לא יכולתי להגיד להם את האמת. ואשר לחרט המנחה שלי, הרי שהוא התחתן רק בתום המלחמה.

בסיום שלושה חודשים של התלמדות עמדתי בהצלחה בבחינה של המהנדס הראשי. נעשיתי חרט. מעתה הגיע לי תלוש מזון של עובד, אבל על פיו ניתן היה לקבל רק לחם. בני משפחתי קיבלו הקצבות של "נתמכים" שהיו קטנות הרבה יותר. נוסף על הלחם שהייתי מקבל הייתה לי אפשרות לאכול בחדר האוכל של הפועלים. הלחם שקיבלנו שם היה ספוג בכוהל. הדבר נעשה כביכול על מנת להיאבק בצפדינה. אבל הלחם הזה, ספוג בכוהל, היה "מעיר" אותנו בעת העבודה, בייחוד במשמרת לילה. אני בתור פועל הייתי זכאי גם לחצי ליטר כוהל בחודש. אמא הייתה ממירה את הכוהל בלחם: בעבור בקבוק אחד ניתן היה לקבל שתי ככרות של לחם.

בבית החרושת לא סיפקו בגדים, ואלה שהיו לי כבר בלו. אמא תפרה לנו בגדים מהמעילים הצבאיים של חיילים שנהרגו בחזית. לי תפרה היא מחלקים מכנסיים וז'קט שבהם הלכתי גם לעבודה וגם לפגישות הראשונות.

במפעל עבדו הרבה צעירים בגיל של טרום-גיוס.בגלל התנאים הקשים של המחייה והעבודה רבים מהם שאפו לצאת לחזית. אחרי שעבדו משמרת של 12 שעה הם היו רצים ללשכת-גיוס. מי שהיה לו מזל גוסי. אחרים נצודו ע"י הנהלת המפעל. בהפסקת הצהריים שפטה אותם "טרויקה" מיוחדת, הרכב של שלוה ובראשם מנהל המפעל. על פי רוב העונש שנגזר היה מסוג אחד – מאסר לתקופה מסויימת. פירוש הדבר היה שכל "אסיר" כזה, אחרי שסיים 12 שעות עבודה במפעל, לא יצא הביתה אלא לבית-הכלא. על מנת לגשר על הפעראים שנוצרו בגלל מי שברחו לחזית אנחנו, הצעירים, היינו צריכים לעובד 6 שעות נוספות על 12 הרגילות – "בעד אותו בחור".

אחרי ששחררו את קומארין לא הצלחתי לחזור לשם עם המשפחה: לא שחררו אותי מהמפעל כי המלחמה עדיין נמשכה.

וכעבור זמן מה, היה זה בתחילת 1945, אני ועוד חבר שמוצאו מאותם המקומות, החלטנו לברוח. לא ידענו בדיוק איך לנסוע, היינו בלי כסף ועברנו מרכבת לרכבת כאשר נקודת הציון הייתה העיר קייב. לבסוף הגענו לקומארין. אני הלכתי לבית הספר כדי להמשיך את הלימודים שהופסקו ע,י המלחמה. אבל יום אחד נכנס לכתה אדם לבוש אזרחי והוביל אותי לסניף המקומי של שירותי בטחון הפנים. שם הציעו לי לבחור בין שתי אפרויות: או לחזור למפעל מרצוני הטוב , או להישפט ולהיענש על עריקות על פי הדינים של תקופת מלחמה עם ריצוי מאסר בבית סוהר. אז הייתי בן 15. אותה הצעה הוצעה גם לחבר שלי. הוא חזר למפעל ומיד נאסר. ואילו אני החלטתי להסתתר. ביום התחבאתי ברכבות, נסעתי לבקר קרובים בקייב, בצ'רניגוב, סתם נסעתי ממקום למקום. ובלילות הייתי מתגנס הביתה כדי לאכול, לישון, להתרחץ. כך זה נמשך חודשים ארוכים. ורק אחרי שהממשלה הודיעה על חנינה לעריקים, באו נדודיי לקיצם.